היה זה שבוע לפני ראש השנה, כג' באלול תשנ"ג (1993). השעה 23:00 בלילה ואני, בחור בן 16 עם תיק כבד על הגב, מסתובב לי בתחנה המרכזית של ירושלים חסר אונים. בעוד רבע שעה יוצא האוטובוס האחרון לכפר חב"ד, מקום מגוריי, ואני חייב להיות עליו, ממש חייב, כי מחר בבוקר יש לי טיסה לניו יורק, אני נוסע אל הרבי לחודש החגים. אני חסר אונים, כי חסרים לי עשרה שקלים בשביל לרכוש כרטיס נסיעה. זה לא הרבה כסף, אבל כשאין לך, אז גם קצת נהיה הרבה.

בתחילה ניסיתי לפנות לאנשים זרים. ביקשתי "אני צריך עשרה שקלים כדי להגיע הביתה".. אבל הם רק הביטו, כפי שאני הבטתי תמיד באלו, שנמצאים על בסיס קבוע בכל תחנה של אוטובוס או רכבת ותמיד מבקשים רק כמה שקלים כדי להגיע לחיפה או משהו.

אז הסתובבתי חסר אונים. כנראה שראו עלי, כי לפתע ניגש אלי יהודי הדור פנים בעל זקן מאפיר ושאל באידיש "בוחר'ל, וואס גייסט ארום מיט תשעה באב׳ס פנים?" (בחור, מדוע אתה מסתובב עם פני תשעה באב?). סיפרתי לו, והוא מיד נתן לי עשרה שקלים. ביקשתי: ״תן לי בבקשה את הכתובת שלך, אני רוצה להחזיר לך את הכסף״. אבל הוא הביט בי בפנים מאירות ואמר משפט, שלא עזב אותי מאז: "אתה תחזיר, אבל לא לי. כשתראה פעם מישהו שצריך עזרה, עזור לו, כך תחזיר לי".

14 שנה מאוחר יותר, היה זה שבוע לפני ראש השנה, כג' באלול תשס"ז (2007), השעה 16:30 ואני איש צעיר הולך מהר עם מזוודה קטנה בשדה התעופה קנדי בניו יארק. בעוד שעה וחצי אעלה על טיסה הביתה, לבאזל, אני שב משבת אצל הרבי כמנהגי מידי שנה לפני ראש השנה.

לפתע עיני צדות אשה צעירה עם מזוודה גדולה, היא נראית חסרת אונים. ניגשתי ושאלתי. פניה אורו בשמחה של תקוה והיא אמרה: ״איחרתי את הטיסה לארץ. הם מוכנים להעלות אותי על טיסה של חברת 'דלתא', שיוצאת בעוד שעה, אבל מסתבר, שכרטיס האשראי שלי איננו בין לאומי, ואין לי איך לשלם על הטיסה החדשה״.

מבטי ניתק ושב 14 שנה לאחור, הפנים של היהודי המאיר בתחנה המרכזית בירושלים עמדו מולי "אתה תחזיר, אבל לא לי" הוא אמר לי שוב.

״כרטיס האשראי שלי כן בין לאומי״ אמרתי לה, כשאנשי 'דלתא' גיהצו אותו. ״אתה כמו מלאך משמים, ששה ילדים מחכים לי בארץ״ אמרה לי בדמעות, והיא לא ידעה שאני בעיני רוחי נמצא בכלל על יד קו 433 בתחנה המרכזית בירושלים, מביט באושר אל המאיר פנים ההוא ואומר לו "החזרתי".

אם הוא רק היה יודע כמה עלו לי העשרה שקלים שלו מאז ועד היום.

חברים, לא על עצמי באתי לספר, אלא על היהודי האנונימי שלימד אותי ברגע של אמת ועשרה שקלים, מה שלא מלמדים באף ישיבה או אוניברסיטה. הוא לימד אותי להסתכל סביב ולנסות לראות אולי מישהו צריך עזרה, הוא גם לימד אותי פרק על נתינה במאור פנים.

אני מחפש כבר שנים דרך להודות לו על כך, אבל אינני יודע היכן למצוא אותו. והיום, כשאני מספר את הסיפור הזה ומעביר את המסר הזה שלו הלאה, דומני שזו התודה הכי מתאימה עבורו.

הכותב הינו שליח חב"ד בבאזל, שוויץ.